Menu Close

Jewish Teachings on Reconciliation and Peace

by Rabbi Dr. Ron Kronish
The Huffington Post

This week [5.1-11.1] Jews around the world read the weekly portion from the Book of Exodus in which we find the Song of the Sea (Exodus 15), one of the most troubling portions in the Bible, in which God is referred to as a man of war. This raises the question of whether the God of the Bible — and the God of the Jewish Tradition — is a God of War or a God of Peace! Or can this God be both? There is no question that the Bible is replete with wars and conquest. It is part of our history. We can’t deny it. Joshua conquered the land from the local inhabitants, and the kings of Israel fought many a war. But is this theology the essence of Judaism? Or can we uncover a theology of peace and reconciliation as more central to Jewish faith and yearning. Well, one rabbi has uncovered it!

I recently received a new book called Torah of Reconciliation by Rabbi Sheldon Lewis (Gefen Publishing House, Jerusalem, 2012). In this book, Rabbi Lewis’ introduction on Peacemaking in Jewish Tradition is the best article that I have ever read on the subject. It is thorough, well-documented and convincing. I would say that it is a “must read” for anyone who wants to know how deeply the search for peace and reconciliation is central in Judaism.Rabbi Lewis argues persuasively that “there are more expressions lauding the virtues of peace than of any other single value” (p.2). Indeed, he claims that “when one turns the pages of Jewish sources, the quest for peace and the praise of peace appear to be an obsession” (p.1). It is certainly an obsession for him! And for me! And I only wish it were more of an obsession for more rabbis, Jewish educators, and Jewish leaders In Israel,; to my sorrow, very few rabbis in our country speak up for peace these days. Perhaps there are more in North America. I’m not sure any more, but I still hope so.

For Rabbi Lewis, peace is one of the central tenets of Judaism, certainly of his understanding of Judaism. It is linked inextricably to justice and it could become a central component of our Jewish way of life, if we not only preach peace but pursue and teach it, and live it in our human behavior through moral interpersonal relations.
Lewis emphatically believes that pursuing peace leads us to the values and methods of reconciliation in our personal, communal and national lives. It is not just an abstract concept, but a guide for living.

Beyond the major introductory chapter, this book takes each Torah portion of the week and mines it — as well as classical and modern commentaries — for inspirational sources that can guide us to seek out peaceful living. It is a wonderful book to take to synagogue every week (as I do now) or to read on Shabbat afternoon. Rabbi Lewis brings to us wonderful, meaningful, and inspiring commentaries, which can often turn difficult passages on their heads, by creative interpretations which are always well-grounded in classical commentaries as well as new ones. For example, he brings an enlightening explanation of the problematic verse that “God is a man of war,” the verse that we confront this week in our Torah text:
God is a man of war. Rashi interprets: This means a master of war. According to Rabbi Raphael Gold, this means that God has mastery over war. He rules over it and stands above the cruel manifestation of war. Even at a time of war, He is a master of mercy since God is His Name.
Therefore, even if war is sometimes necessary, as in a just war for self-defense, one must approach it with care and mercy. Killing of innocent civilians should clearly not be allowed. In another famous rabbinic commentary, which is often mentioned this week with reference to the miraculous exodus story in which the Jewish people are saved by parting of the Sea of Reeds, they are criticized for singing a song of triumphal victory: “The work of My hands are drowning in the sea, and you are singing a song!?” (Talmud, Megilla 10b) We are taught never to rejoice when other human beings are killed. This is a vitally important Jewish value.

Rabbi Lewis ends his introductory chapter on Peacemaking in the Jewish Tradition with a powerful statement that responds to my initial question of whether our God is a God of war:
Nowhere (in the Jewish Tradition) does one find militant, angry, warlike or violent images of God held up as worthy of emulation. The sages carefully filtered divine actions on their way to a more compassionate understanding of God, and that evolving belief shaped what they asked of the Jewish people. The softer, gracious image of God became the model to which to aspire.
I suppose that one of the reasons that I found Rabbi Lewis’s new book so important is that it provides the Jewish textual foundation for so much of my own work in peace-building through interreligious dialogue and education in Israel during the past 22 years. In addition, the idea that traditional Jewish sources actually call for peace and reconciliation–and not just for conquest, occupation and settlement–is unfortunately virtually unknown in Israeli society, especially in establishment circles here. I wish that every rabbi in Israel would come to understand how central these values are in Judaism. They might even begin to preach and teach peace to their congregants and to the Israeli public at large! Wouldn’t this be a refreshing change! And maybe even some of our politicians–especially some of those on the so-called “religious right”– might learn some new ideas, which would influence Israel’s search for peace with our neighbors!

פיוס ושלום במקורות היהודיים
מאת: ד”ר רון קרוניש
פורסם בהפינגטון פוסט בתאריך 6.1.2014

בפרשה של השבוע שעבר, יהודים ברחבי העולם עסקו בשירת הים (שמות ט”ו), אחד הקטעים המטרידים ביותר בתנ”ך, שבו מתייחסים אל האל כאיש מלחמה. הדבר מעלה את השאלה האם האל בתנ”ך – והאל במסורת היהודית – הוא אל מלחמה או אל שלום? האם הוא יכול להיות גם וגם?

אין עוררין על כך שהתנ”ך שופע מלחמות וכיבושים. זהו חלק מההיסטוריה שלנו, ואיננו מתכחשים לכך. יהושע כבש את הארץ מידי תושביה המקומיים, ומלכי ישראל לחמו במלחמות אין ספור.

אולם האם התיאולוגיה הזאת היא תמצית היהדות? או שבאפשרותנו לגלות תיאולוגיה של שלום ופיוס כחלק מרכזי יותר באמונה ובכיסופים של היהדות?

ובכן, רב אחד גילה זאת!

לאחרונה קיבלתי ספר חדש ששמו “תורת הפיוס” מאת הרב שלדון לואיס (הוצאת גפן, ירושלים 2012). בספר זה, ההקדמה של הרב לואיס על עשיית שלום במסורת היהודית היא המאמר הטוב ביותר שקראתי בנושא מעודי. הוא מקיף, משכנע ומגובה במקורות. הייתי אומר שזוהי חובת קריאה לכל מי שרוצה לדעת עד כמה החיפוש אחר שלום ופיוס מרכזי ביהדות. הרב לואיס טוען באופן משכנע ש”יש ביטויים המהללים את השלום יותר מכל ערך אחר” (עמ’ 2). ואמנם, לדבריו “כאשר מעלעלים בדפי מקורות ביהדות, החיפוש אחר שלום ודברי השבח לשלום נראים כאובססיה של ממש” (עמ’ 1). ואצלו זו אכן אובססיה! וגם אצלי! הייתי רק רוצה שהאובססיה הזאת תהיה נחלתם של יותר רבנים, מחנכים ומנהיגים יהודים בישראל; לדאבוני, מעט מאוד רבנים בארצנו מדברים בשבחי השלום בימינו. אולי יש יותר בצפון אמריקה. אני כבר לא בטוח, אבל אני עדיין מקווה שכן.

בעיני הרב לואיס, השלום הוא אחד מעמודי התווך של היהדות, ובוודאי על פי תפיסת היהדות שלו. הוא קשור קשר הדוק לצדק, ועשוי להפוך למרכיב מרכזי באורח החיים היהודי שלנו. עלינו לא רק לדבר בזכות השלום אלא גם לרדוף אותו, ללמד אותו, וליישם אותו בהתנהגותנו האנושית באמצעות יחסים בין-אישיים מוסריים.

לואיס מאמין בכל מאודו שרדיפת שלום מובילה אותנו לערכים ולשיטות של פיוס בחיינו האישיים, הקהילתיים והלאומיים. אין זה רק מושג מופשט אלא מתווה לחיים.

מעבר לפרק המבוא המשמעותי, הספר בוחן כל פרשת שבוע ומתעמק בה – כמו גם במדרשים קלאסיים ומודרניים – כמקורות השראה שעשויים להנחות אותנו לבקש שלום בחיינו. זהו ספר שנפלא לקחת אותו לבית הכנסת בכל שבוע (כפי שאני אכן עושה) או לקרוא בו בשבת אחר הצהריים.

הרב לואיס מביא מדרשים נפלאים, מלאי משמעות ומעוררי השראה, שיכולים לעתים קרובות למוסס קטעים קשים בעזרת פרשנויות יצירתיות שמעוגנות תמיד במדרשים קלאסיים כמו גם חדשים. כך למשל, הוא מציג הסבר מאיר עיניים על הפסוק הבעייתי לפיו “ה’ איש מלחמה”, הפסוק שאנו מתמודדים עמו השבוע בפרשת השבוע:

ה’ איש מלחמה… בעל מלחמה (רש”י). הוא בעל על המלחמה, שולט עליה ועומד מעל לגילויים האכזריים של המלחמה,אף בשעת מלחמה הוא בעל רחמים – ה’ שמו. הרב רפאל גודל

על כן, גם אם מלחמה הכרחית לפעמים, כמו מלחמה צודקת של הגנה עצמית, יש לגשת אליה בחסד וברחמים. הרג אזרחים חפים מפשע בוודאי אינו מותר.

במדרש מפורסם אחר, שגם הוא מוזכר השבוע לעתים קרובות בהקשר של הסיפור המופלא של יציאת מצרים, בו בני ישראל ניצלים בחציית ים סוף, נמתחת ביקורת על שיר הניצחון שהם שרים: “מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?” (מסכת מגילה דף י’ עמ’ ב).

מלמדים אותנו לא לשמוח במות בני אדם אחרים. זהו ערך יהודי חשוב מאין כמוהו. הרב לואיס מסיים את פרק המבוא שלו על עשיית שלום במסורת היהודית באמירה רבת עוצמה שמשיבה לתהייה הראשונית שלי אודות ה’ כאל מלחמה:

בשום מקום (במסורת היהודית) אין אנו מוצאים דימויים מיליטנטיים, כועסים, לוחמניים או אלימים של האל, שמתוארים כמודל לחיקוי. חז”ל סיננו בקפידה את פעולות האל בדרכם להבנה חומלת יותר של אלוהים, ואמונה מתפתחת זו עיצבה את מה שהם ביקשו מהעם היהודי. דימוי אל רך ורחום יותר של האל הפך למודל לשאוף אליו.

אני מניח שאחת הסיבות לכך שספרו של הרב לואיס חשוב בעיניי כל כך היא שהספר מספק את התשתית הטקסטואלית היהודית לחלק כה ניכר מעבודתי בבניית שלום דרך הידברות בין-דתית וחינוך בישראל ב-22 השנים האחרונות.

כמו כן, לדאבון הלב הרעיון שמקורות יהודיים אכן קוראים לשלום ולפיוס – לא לכיבוש ולהתנחלות – אינו מוכר כלל בחברה היהודית, במיוחד בחוגים הממסדיים. הייתי רוצה שכל רב בישראל יבין עד כמה מרכזיים הם הערכים הללו ביהדות. אולי הם אפילו יתחילו להטיף וללמד שלום לחברי הקהילות שלהם ולציבור הישראלי כולו! זה יהיה שינוי מרענן, לא כן? ואולי אפילו כמה מהפוליטיקאים שלנו – במיוחד אלה המתקראים “ימין דתי” – ילמדו כמה רעיונות חדשים שישפיעו על החיפוש של ישראל אחר שלום עם שכנותיה!

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *